ריטב"א על מכות י״ט

1 בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים שבחוץ חולין ושבפנים קדש. אפשר דהא אפילו בשהכל בסל אחד וקסבר כמ"ד במס׳ שבת דאיגוד כלי לאו שמיה איגו׳ שהרי אין לנו לחלק בענין איגוד כלי בין זו לשבת. או אפשר דמיירי שהן בשני כלים ומשום דהפרישן כאחת נקט לשון מקצתן:

2 דתניא ר׳ יוסי אומר שלשה דברים. פי׳ וזה אחד מהם. ר׳ ישמעאל אומר עד ואם איתא ליפרוך מה לבכורים שכן טעונין קריאה והנחה אלא ודאי סבירא ליה דקיאה לא מעכבא אמר רב אשי ולטעמיך נהי דקריאה לא מעכבא הא מצוה איכא וא"כ לימא מצוה ולפרוך כלומר דנפריך מהנחה לעכבא ומקריאה למצוה דהא בהבאת מעשר אינו אלא בשנה השלישית בשעת ביעור כל המעשרות אלא היינו טעמא דלא פריך כלל מקריאה משום דאיכא בכורי הגר דלית בהו קריאה לא פסיקא ליה וטובא איכא נמי דמביא ואינו קורא אלא דנקט גר דלאו בר קריאה הוא לעולם. וכיון דאמרינן כן להדיא בסוגיא משמע דהכין הלכתא דגר אינו קורא והכין אמרינן בפ׳ הספינה בין לר"מ בין לרבנן חד מתוך תרי זימני חד למעוטי גר דאינו קורא וכן היא שנויה במשנת מסכת בכורים גר מביא ואינו קורא דאינו יכול לומר אשר נתת לי ה׳. אבל בירושלמי אמרו על אותה משנה תני בשם ר׳ יהודה גר עצמו מביא וקורא ומה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם ועתיד אב לכל העולם. רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כר׳ יהודה הוה עובדא קומי דר׳ אבהו ואורי בר׳ יהודה. ע"כ. דעת התוספתא וכן דעת הרמב"ן ז"ל ודעת רבותי שהלכה כר׳ יהודה כדעת היכושלמי וכן באמת המנהג פשוט בישראל לענין תפלה כי שם במסכת מסכ׳ בכורים שנינו לרבנן וכשהוא מפלל בצבור אומר אלהי אבותיכם וכשמתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל והמנהג שהוא מתפלל לעולם אלהי אבותינו וכישראל גמור וזו ודאי כר׳ יהודה שעל כן הוצרכו בירושלמי לומר הלכה כר׳ יהודה ואורי ר׳ אבהו כן דאלו לענין מקרא בכורים לא הות הוראה בימי ר׳ אבהו. ולפ"ז יש לנו לומר דגמ׳ דילן לא פליג אפסקא דירושלמי וסוגיין דהכא ודפ׳ הספינה בבא בתרא דף פא אליבא דר"מ ורבנן דהתם דוקא וכן סוגיין דהכא לר׳ יוסי ולר׳ ישמעאל דקים לו דכולהו סבירו להו כרבנו דמשנת בכורים דליכא דפליג עלייהו אלא ר׳ יהודה לחו׳. ומיהו אין הכי נמיס בירא להו בגמר׳ דילן דהלכתא כר׳ יהודה כדפסק ר׳ יהושע בן לוי ואורי ר׳ אבהו בירושלמי דלא לאוקמי פלוגתא בהלכתא בין גמרא דילן לגמרא דירושלמי. ואע"פ שזה דוחק קצת לסוגיא דהכא וסוגיית דפ׳ הספינה הכי עדיף לן למימר כדי לקיים המנהג הפשוט בישראל בתפלת הגרים וכן בענין ברכת המזון נהגו לומר שהנחלת את אבותינו. וא"ת ואפילו לרבנן היאך יכולין לומר אלהי אבותינו נמי דאברהם אב לגרים יצחק ויעקב מאי איכא למימר וכן לענין בכורים היאך יכול לקרות ארמי אובד אבי. וי"ל דקים לן דכולהו אבות כחד נינהו וכדאתקש בכמ׳ דוכתי ואף הם נעשו אב לגרים כאברהם אבינו ע"ה:

3 וליהדר דינא ותיתי במה הצד. פי׳ למה הוצרך ר׳ ישמעאל ללמו׳ מעשר מן בכורים בהקש דלא תוכל דהא מצי מייתי לה במה מצינו דהא פתח ביה על ידי מה הצד דאמרינן לא ראי מעשר כראי בכורים ולא ראי בכורים כראי מעשר הצד השוה שבהן שטעונין הבאת מקום וטעונין בית אף אני אביא מעשר שהוא טעון הבאת מקום שיהא טעון בית וע"ג דבכל דוכתא היקש עדיף מן הצד השוה שאין משיבין על ההקש אנן הכי קאמרינן דכיון דפתח במה מצינו דלסיימה והדר בעי למילפה בהיקש נמי דליליף:

4 ומאי קסבר אי קסב׳ וכו’. כלומ׳ האי תנא דפשיטא ליה ממילא דבכור טעון בית ובמעשר לא פשיטא ליה עד דבעי למילפה מבכור במה מצינו או בהקש מאי קסבר. ג׳ רש"י ז"ל אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתי׳ אפילו בכור נמי ואי קסבר לא קדש׳ לעתי׳ והכא בבכור שנזר׳ דמו וכו׳. ע"כ:

5 לעולם קסבר לא קדשה לעתי׳. והכא ובכולה סוגיין אף לקדושה שנייה דעזרא קרי קדושה ראשונ׳ דנקט לישנא קלילא וכך פירשוה לפי גרסא זו. דאי קסב׳ קדושה ראשונה קדש׳ עתי׳ לבא וגם לאחר החרבן ולעולם חייב במעש׳ מן התור׳ גם בזמן הזה אפילו בכור נמי יקרב לכתחלה בזמן הזה ויאכל דהא אמרינן במס׳ מגלה ובשבועות דלמ"ד קדושה ראשונה קדשה עתי׳ לבא מקריבין אע"פ שאין בית ואוכלים קדשים קלים אע"פ שאין קלעים ואי קסבר לא קדשה לעמי׳ לבא אפילו בכור שהוא דומיא דמעשר תיבעי ליה וכגון בכור שנזר׳ דמו קודם החרבן וחרב הבי׳ ועדיין בשרו קיים אם יכול לאכלו אם לאו וכי היכי דמיבעיא לן לעניין אכילת מעשר דמאי שנא הא מהא ואמר רבינא לעולם קסבר קדושה ראשונ׳ קדשה לשעתה ולא קדשה לעתי׳ לבא וטעמא דפשיטא ליה בבכור דטעון בית טפי ממעשר משו׳ דאתקוש בשרו לדמו וכדמפרש ואזיל. ופי׳ זה וגרסא זו ה"ג והכא בבכור שנזר׳ דמו קודם החרבן וחרבה הבית ועדיין בשרו קיים דמקשינן בכור למעשר וכו׳. ולא גרסינן ועדיין בשרו קיים כדגרסי׳ בקצת נוסחי דהא מעיקר׳ נמי כי פרכינן דאי קסבר לא קדשה לעתי׳ לבא בכור נמי תיבעי בבכור שנזר׳ דמו וחרב הבית ועדיין בשרו קיים הוא אמרינן דתיבעי ולהאי פירוש לא מחדתינן השתא בהא מידי אלא דמפרש לן רבינא דטעמא דלא תיבעי משום דמקשינן בשרו לדמו ואורחא דתלמודא דעבי׳ הכי בקצת דוכתי דמאי דהוה בעיקר בעיא בסתם דמדכר ליה בהדיא באוקמתא לאוטופי עלה מאי דבעי לחדוי טפי וכדפריש׳ בפ׳ האשה שנתארמלה בפיסקא דמעלין לכהונה על פי עד א׳ וכדכתיבנא התם בס"ד. והשתא דאתינן להכי פי׳ כי גרסי׳ אית לן לפרושא כדאמרן והקשו על גרסא זו היכי אסיק רבינא דקסבר האי תנא לא קדשה לעתי׳ לבא דהא ר׳ יוסי קתני לה ואיהו סבירא ליה בסדר עולם ומייתינן לה בפ׳ הערל דקסבר קדושה ראשונה ושנייה יש להם ושלישית אין להם ומשום דקסבר דקדוש׳ עזרא מיהת קדשה לעתי׳ לבא וליכא לתרוצי דההיא דהתם דסבר קדשה לעתי׳ מיירי לעניין קדושת הארץ לתרומות ומעשרות והכא דמיירי לענין קדושת הבית לא קדשה לעתי׳ לבא כי משבאו בה פריצים חללוהו דהא ליתה לפום ההוא דמס׳ מגלה ושבועו׳ דמייתי׳ לעיל דלמ"ד קדשה לעתי׳ לבא מקריבין אע"פ שאין בית ואוכלים קדשים קלים אע"פ שאין חומה. לכך נאדי מהך גרסי וגרסי הכי אי קסבר קדשה לעתי׳ לבא אפילו בכור נמי ואי קסבר לא קדשה לעתי׳ לבא אפילו מעשר נמי לא אמר רבינא לעולם קדשה לעתי׳ לבא והכא בבכור שנזר׳ דמו וחרב הבית ועדין בשרו קיים עסקינן דמקשינן בשרו לדמו וכו׳ פירושא ברור דה"ק אי קסבר קדשה לעתי׳ לבא אפילו בכור נמי יקרב לאחר החרבן ויאכל דהא לדידיה מקריבין אע"פ שאין בית ואי קסבר לא קדשה מש"ה פשיט ליה דבכור לא יקרב בזמן הזה דהא בטלה קדושת הארץ והעיר אפילו מעשר נמי תפשוט ליה דלא ניכול דהא בעינן לפני ה׳ אלהיך תאכלנו ליכא דאע"ג דלמ"ד לא קדשה לעתי׳ לבא אין המעשר אלא מדרבנן מ"מ כל דתקון כעין דאורייתא תקון ועוד דאפילו במעשר דאורייתא משכחת לה בפירות שהיו לו טבולות קודם החרבן. ופריק רבינא לעולם ס"ל קדשה לעתי׳ לבא דשלישית אין להם והכא בבכור שנזר׳ דמו קודם החרבן עסקינן דלדידיה הוא דאתקוש מעשר דשניהם לא בעו הקרבה אלא דקיימי לאכילה אלו היה שם בית ובכור פשיטא לן דלא מיתכיל משום דהא איתקוש בשרו לדמו וכיון דדמו קרב למזבח אף בשרו בעי מזבח ובמעשר דליכא למימר הכי הוה מספ׳ ליה וסוף סוף אייתי לה בהקישא דאיתקוש מעשר לבכו׳ כיוצא בו מה בכור אינו נאכל אלא בזמן שיש מזבח אוכל שם אף מעשר כן והא דאמרי׳ במס׳ מגילה דמקריבין אע"פ שאין בית ואוכלין אעפ"י שאין חומה מ"מ מזבח בעי שאף בכור זה שאמרנו נאכל שם ולא בעי מזב׳ ראשון וגרסא זו רואה להתפרש יותר אלא דבמס׳ תמורה מוחלפת השיטה בכל הספרים וגורסין כגרסתו של רש"י ז"ל כאן:

6 תנינא חדא זימנא מעשר שני והקדש שלא נפדו. פיר׳ שלקס"ד דרישא וסיפא תרווייהו באוכל מעש׳ שני טהור בלא פדיון חוץ לירושלים:

7 א"ר יוסי בר חנינא סיפא במעש׳ שני טהור וכו׳ ורישא במעשר שני טמא וגברא טמא ואכיל ליה בירושלים. פי׳ במעשר שני טמא או גברא טמא והמעשר טהור ואכיל ליה בירושלים עצמה קודם פדיון דהנהו אסירי באכילה אף בירושלים בטומא׳ וכדמפרש ואזיל ובעו פדיון ולאחר פדיון מותרין וכדמפרש ואזיל. ואמרינן ומנלן דמחיי׳ עליה משום טומאה אי אכיל להו בלא פדיון דתני׳ לא בערתי ממנו בטמא פי׳ בויסוי מעשר משתעי קרא שהוא מתודה שנהג בו כהלכותיו וכדכתיב ביה לא עברתי מלצותיך ולא שכחתי ולא בערתי ל׳ כלוי כלומר שלא נהנה ממנו לא באכילה ולא בשתי׳ וסיכה בטומא׳ ורדיש ר"ש דלישנא דבטמא משמע בין בטומאת הגוף בין טוא׳ מעשר:

8 והיכן מוזהר על אכילתו וכו׳ ת"ל לא תוכל. ע"כ לשון הברייתא וקאמר תלמודא טומאה בהדי׳ כתיבא וה"פ נהי דמתודה עליו לא בערתי ממנו בטמ׳ היכא שמעי׳ בקרא שהוא מוזהר עליו ואפי׳ בלאו וכדקתני תנא שלוקין עליו דהא אפשר דלא מיתסר ביה כלל אלא שהוא מתודה שנשמר בו לפנים משורת הדין. א"נ אית ביה איסור עשה מן התורה אבל אין בו ל"ת ללקות עליו וקאמר איני יודע כלומר איני יודע מקום מסוים שמוזהר עליו בפיר׳ אלא מג"ש דבשעריך אלו הם דברי ר׳ שמעון ומקשי תלמודא דהא טומאת הגוף לא בעי ג"ש דבהדיא כתיב במעשר נפש אשר תגע בו וטמא עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים וע"כ קרא במעשר הוא מדתלי ליה ברחיצה כדתנן אבל ועלה אוכל במעשר ופרקינן דכי אמר ר"ש איני יודע על טומאות מעשר עצמו בלב׳ קאמר:

9 מאי שאתו ש"מ תרתי. פי׳ מדלא נקט לאוכלו או לנשאו ש"מ דתרתי בעי למיכלל בלשון שאתו ל׳ אכילה ולשון משאוי:

10 כי ירחק ממך המקום ממלואך. פי׳ מכולך דלשון ממך משמע שיהא המקום רחוק מכולו וכיון שגופו בפנים לאו רחו׳ מכולו הוא:

11 בעי רב פפא נקיט ליה בקניא. והוא בפנים והמעשר בחוץ מהי מי אמרינן כיון דבכחו הוא נישא בכל גופו הוא ואינו נפדה או דלמא אינו נדון מכלל גופו ואינו חשוב ממלואו כמאן דמונח אארעא דמי ונפדה ולא איפשטא הכי אבל לקמן באידך שמעתא דבסמוך איפשטא אליבא דר׳ יוחנן וכדבעינן למימר ואיכא דכות׳ בלמודא כדכתיבנא בדוכתי אחריני:

12 א"ר אסי א"ר יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה. פי׳ מאימתי חייבין מלקו׳ על אכילת מ"ש טהור חוץ לירושלים משום לא תוכל לאכול בשעריך משיראה פני חומת ירושלים ואע"פ שלא נכנס יותר אם חזר ויצא לחוץ ואכלו קוד׳ פדיון אז לוקה עליו אבל אם לא נכנס שם כלל אינו לוקה עליו ומפרש טעמ׳ ואזיל דלהכי כי׳ רחמנא לא תוכל לאכול בשעריך בתר לפני ה׳ אלהיך תאכלנו. ומיהו מלקו׳ הוא דליכ אבל איסור עשה איכא או מדכתי׳ וצרת הכסף בידך ואכלת או משום דכתיב לפני ה׳ אלהיך תאכלנו ולא בחוץ ולאו הבא מכלל עשה עשה ולשון ר"י בא בקיצך דהא מדקאמר משיראה פני החומה משמע דרבותא דקמ"ל היינו דסגי בראיית פני החומר דהיינו כניסתם בירושלי׳. ולפום ראיה דקמייתי רביתא דידיה הוא דלא לחייבי בחוץ כי לא עייל בירושלים וכדהוה משמע פשטא דקרא דלא תוכל ובהא הוא דאתינן לחותובי עליה למימרא דאפי׳ לא ראה פני החומה חייבין עליו והוה ליה לר"י לומר אין חייבין עליו עד שיראה פני החומה אלא דלא דק. ומשום דקאי אמתני׳ דקתני אלו הן הלוקין קאמר מאימתי חיובין עליו ואיירי דנקט ל׳ מאימתי נקט לשון משיראה וכדאשכחן לעיל גבי קריאת בכורים דקאמר בכורים מטימתי מותרים לכהנים ראויין לקריאה משיקרא עליהם ואע"ג דהנחה קודמ׳ לקריאה נקט משיקרא ולא דייקינן בהאי כדדייקינן בפ׳ השוכר את הפועלים דאמרינן משיפקסו עד שילקה ומיבעי ליה וטעמא משו׳ דהתם איכא למיטעי משום דאיכא תרי פיקוס דשדה ופיקוס דבית אבל באידך ליכא למיטעי:

13 מיתבי כהן שעלתה בידו תאנה של טבל. פי׳ פרי א׳ של תאנה של טבל ונקט שעלה בידו לומר שהיא תלושה לאפוקי מחובר׳ דלית בה משום טבל ולומר דאחשבה לאכילה ולהכי חייל טבל אפילו בפרי אחד:

14 ואמר תאנה זו תרומתה בעוקצה מ"ר לנכונה מ"ש לתרומה. פי’ שסיים להם מקום דבעינן סיום מקום להפרשת תרומה ומעשרות כדתניא האומר תרומ׳ פרי זה לתוכו מ"ש לתוכו לא אמר כלום עד שיאמר לצפונו או לדרומו ונפקא לן מדכתי בתרומה ראשית דהיינו שיהיה שיריה ניכרין ואיתקוש מעשרות לתרומה בכמה דוכתי. וכתב רש"י ז"ל דמתני׳ בהלוקח יין מבין הכותים דלא תנא ביה סיום מקום פליגא ובודאי דלפום פשטא פליגא טובא דהא במשקה אפי׳ סיום מקום לא מהני עד שיפריש לכלי אחר וכדתנן גבי חבית של יין או של שמן או של טבל וקרא ליה שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה מפני שמשקה מעורב הוא ואלו בקהיא דכותיים קתני מחל ושותה מיד בלא הפרשה. ויש מתרצים דלאפוקיה משום טבל לא בעינן הפרשה ויכול למישתי מיניה בהפרשת לתוכו כל זמן שישתייר שם שיעור תרומה ומעשרות ולחייל על אכילתו משום זה שאוכל תרומה ומעשר הוא דבעינן סיום מקום ולא משמע הכין מההיא מתניתא דקתני לא אמר כלום עד שיאמ׳ לצפונו או לדרומו דמשמ׳ לא אמר כלום אף לאפוקה משום טבל דעלה מיתניא התם. והנכון בזה כדפרישית על מתניתין דהלוקח יין בכמה דוכתי וכדמשמע בירושלמי דההיא דהתם משום דסובר יש ברירה דכי מיברר תרומה ומעשרו׳ לבסוף נידונים כאלו כבר הובררו. אבל למ"ד אין ברירה בעינן סיום מקום בשאר פירות והפרשה לכלי אחר במשקין וכדכתיבנא במס׳ חולין בדוכתי אחריני בס"ד והא דהכא דר׳ יוסי היא דסבר אין ברירה כדפרישי התם בההיא דהלוקח יין מבין הכותיים. כנ"ל:

15 והיא שנת מעשר שני בירושלים. פי׳ תרתי קתני שהפריש מעשר שני בשנת מ"ש כגון ראשונ׳ ושניה או רביעית וחמישי ולאפוקי שנה שלישי׳ וששית שמפרישין במקומו׳ מ"ש והאכילה הזאת היתה בירושלים או שהפריש מעשר עני בשנתה והיה זה אפילו בגבולין. אכלה כהן עצמו לוקה א׳. פי׳ משום מ"ר הטבול בתרומת מעשר וזר שמכלה לוקה שתים משום תרומ׳ מעשר כדאדמרן ומשו׳ תרומה שבעוקצה ואלו בתחלת קודם שום הפרשת אכלה בין כהן בין זר אינו חייב אלא אחת משום טבל דאע"ג דטבלי לתרומה ולתרומת מעשר שם טבל א׳ הוא ודייקינן טעמא דאכל מעשר שני זה בירושלים הא אלו אכלו בגבולין זר לוקה שלש וכהן שתים משו׳ דאיתוסיף ביה לאו על אכיל׳ מ"ש בגבולין. ואע"ג דלא ראה פני החומה כלל חדא דסתמא קתני לה ועוד דאי לא אמאי בירושלים הא בגבולין משכח לה דלא מחייב אלא סתים והגון שעדיין לא ראה פני חומה וקשיא לר׳ יוחנן ופריק דההיא דמתניתין דדייקינן הא בגבולין לוקה שלש מיירי בדעיילי לראות ואפקה לחוץ אלא דהדר עיילה ופרכינן אי הכי מאי למימרא דבשלמ׳ לדידן אשמועינן דאפי׳ לא על כלל לירושלים מחייב עלה בגבולין. ופרקינן דהא קמ"ל דאע"ג דלא על בפני החומה אלא כדהוה בטבלה קודם הפרשה ואפקה בטבליה ואפרשיה ולא הדר עייליה מחייב עליה משום לא תוכל והא דחשי׳ עיוליה בטבלה ראיית פני חומה משום דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין פי׳ כמי שהורמו דמיין בזו ודכוותא דהוי לחומרא דאלו לקולא לא אמרינן כמי שהורמו דמיא דא"כ אין אדם מתחייב לעולם משום טבל וזה פשוט. ומתנות שלא הורמו הנזכר כאן משונה מההיא דפר׳ יש נוחלין בבא בתרא דף קכג ע"ב גבי מתנות כהונה דזרוע ולחיים וקיבה דהתם הם ניכרין במקומן יש לומר יותר כמי שהורמו דמיין מהני דהכא דמיירי בפירו׳ של טבל מעורבין דבלא הרמה אין מקומן ניכר והיינו דלא מייתי הכא ההיא פלוגתא דהתם וההיא דבקדושין דמייתי לההי׳ דהתם וזה ברור: